אני ניגש לביקורת על F1 – The Movie (פורמולה 1), סרט המרוצים החדש של Apple, מנקודת מבט שאני מאמין שהיא די ייחודית. היא מורכבת משלושה 'כובעים' שאני חובש בו-זמנית: הראשון הוא של איש IT וסוקר טכנולוגיה שחי ונושם את Apple; השני, של מבקר קולנוע לשעבר, עם תואר מפונפן וניסיון של שנים; והשלישי, והחשוב מכל, הוא של אבא שמנסה להנחיל לבנו בן ה-13.5 את האהבה למסך הגדול – בדיוק בגיל שבו הגבול בין סרטי ילדים לסרטי 'גדולים' מתחיל להיטשטש. הסרט הזה, אם כן, אינו רק סרט. הוא מפגש פסגה, או אם תרצו, תאונת שרשרת, בין כל הזהויות שלי.
הטכנולוג
ראשית, במקרה ופספסתם, מדובר בסרט בהפקה מלאה של אולפני Apple , והראשון שלא מביך את המותג בקופות. זה לא עוד סרט שApple קנתה להפצה כחותמת איכות לשירות הסטרימינג שלה (גם אם זה הביא לה אוסקר כמו CODA), או שהפצה בקולנוע היא רק ״טרמפ״ בדרך לשירות הסטרימינג שלה (כמו Argyle). זה גם לא מקרה של Apple שנותנת רק את שמה, כספה ואת המפתחות ליוצר על, כמו עם הסרט של סקורסזה – Killers of The Flower Moon. כאן מדובר בסרט שApple הפיקה והיתה מעורבת בו מההתחלה ועד הסוף, והוא נושא את ה־DNA שלה.
ואם יש משהו שהמקטרגים אוהבים להגיד על Apple, בשנאה מלווה בקנאה, הוא שמדובר באחת מהחברות עם מחלקת השיווק הטובה בעולם, לכן לא מפתיע שמה שבאמת מייחד את Apple כאן זו הדרך שבה היא בחרה לשווק את הסרט – וזה תחום שבו אף אולפן אחר לא באמת יכול להתחרות בה. Apple הפעילה את כל התותחים הכבדים של האקוסיסטם שלה: שלחה התראות פוש ישירות למיליוני מכשירי אייפון, שילבה פרסומות והנחות ברכישת כרטיסים דרך Apple Wallet, ואפילו טריילר אינטראקטיבי עם רטט מותאם אישית באפליקציית Apple TV.
השיווק הגיע עד לרמות הכי גבוהות, מעבר לאפליקציות: אפשר היה לסייר במסלולי המרוץ של הסרט ישירות דרך Apple Maps, והיה גם אירוע מפתיע עם בראד פיט בחנות Apple בניו יורק. השיווק הגיע עד לרמות הכי גבוהות – טים קוק וקרייג פדריגי שילבו את הסרט באירועי הדגל של החברה, כולל WWDC, כשהסרט קיבל חשיפה רשמית גם למפתחים וגם לציבור הרחב. ההשקה לוותה בתיאום חסר תקדים בין כל המחלקות של Apple, והדגימה איך רק חברה שיש לה שליטה מלאה על החומרה, התוכנה, החנויות והתקשורת עם הלקוחות – יכולה להפוך סרט לקמפיין חוצה גבולות ברמה כזו, לטוב ולרע. זה לא תמיד התקבל באהדה (בעיקר כשקיבלתם פוש לא צפוי בארנק…), אבל אין ספק שזה עבד – F1 היה בכל מקום, והפך לאירוע מדובר שגם אנשים רחוקים ממסלול המרוצים שמעו עליו.
אבל ה-DNA של Apple לא בא לידי ביטוי רק באופן שבו היא משווקת את הסרט, אלא באופן שבו היא ניגשה ליצירה הטכנית שלו. מדובר קודם כל בחברת טכנולוגיה הכי מצליחה בעולם, והדבר הזה בולט במיוחד בבחירה לצלם עם מצלמות חדשניות שחלקן פותחו במיוחד לצורך ההפקה – ממצלמות קטנות ועמידות, מבוססות על הטכנולוגייה שבאייפון ועד מצלמות קונספט שפיתחה Sony במיוחד. את המצלמות האלה אפשר היה להצמיד ממש לרכבי פורמולה 1 ולצלם סצנות במהירות אמת, הכל תוך שיתוף פעולה עם Sony ועם אנשי פורמולה 1 עצמם, כדי להתאים את הסרט להקרנה באולמות הענק המפוארים של IMAX. בזכות שיתוף הפעולה הזה, ההפקה קיבלה גישה למסלולים ולמאחורי הקלעים של מרוצים אמיתיים, כולל חלונות צילום קצרים באמצע סופי שבוע של פורמולה.
כל החדשנות הזאת – מהפיתוחים הטכנולוגיים ועד החוויה הוויזואלית המוקפדת – יוצרת תחושת אותנטיות שקשה למצוא בסרטים מהסוג הזה, והופכת את F1 להרבה יותר מסרט ספורט רגיל. מדובר במה, שקשה להגדיר אותו אחרת, אחד הסרטים המושלמים ביותר מבחינת טכנית בשנים האחרונות. אך חשוב להקפיד על ההגדרה של המושלמות הזו. אם אי פעם אחזתם מוצר של Apple אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. אין מקום לפגמים, אין מקום לאלתורים, אין מקום ל״טעויות באמצע מנגינה״. למעשה, למרות ה״חספוס״ שניסו לתת לבראד פיט, הדבר הלא מושלם היחיד בסרט הזה, היה המדבקות ששמו על ה AirPods Max שדמותו דאגה לקחת לכל מקום.
הקולנוען
מבחינת קולנוע, F1 הוא סרט ז'אנר. מעצם הגדרתו, מדובר בסרט נוסחאתי שפועל לפי כללים ידועים מראש. אך גם כשאתה עוקב אחרי כללים ונוסחה מדויקת, בז'אנר מאוד ברור ושחוק, ישנן שתי דרכים עיקריות לפעול: לשבור את החוקים, או לחזור למקור ולנסות לעשות את הטוב ביותר בתוך כללי המשחק. אין ספק לדעתי שקוזינסקי הבמאי, ברוקהיימר המפיק וכן, גם Apple, בחרו בדרך השנייה וניסו לשחזר את ההצלחה של ״טופ-גאן: מאווריק״, עם תיאור עלילה דומה והסתמכות על סיפור נוסחתי מול אפקטים מדהימים. על הנייר, ל-F1 יש את כל המרכיבים הנכונים: סיפור קלאסי על גאולה, במסגרתו הנהג האגדי והמזדקן סוני הייז (בראד פיט) חוזר למסלול לא כדי לנצח בעצמו, אלא כדי להפוך למנטור של כישרון צעיר ומבטיח. המטרה ברורה, המבנה קיים. השאלה היא, האם שלמות טכנית יכולה לפצות על נשמה שחושבה מראש?
אך דווקא כאן, בשלב הביצוע, הגישה ה״מושלמת״ הופכת למלכודת. כאן נגמר הדמיון, כי ב-F1 כל קלישאה צרמה כמו טעות טיפשית של סירי, כל התפתחות עלילתית היתה צפויה כמו השקה של אייפון חדש בספטמבר, וכל דמות היתה מהונדסת כמו התמונות תדמית שראיתם בכל מצגת של Apple. הסרט הרי סובב סביב דמות ראשית, סוני הייז, שמחפשת גאולה ובכלל לא ידעה שהיא כזו. במבט ראשון, נראה שהתסריט מעניק לסוני הייז את כל המטען הדרמטי הדרוש. הוא נושא על גבו רשימה מרשימה של טראומות: תאונה שכמעט הרגה אותו וגזלה ממנו אליפות, התמכרות להימורים, יתמות מוקדמת. הבעיה היא שאלו אינם פגמים, אלא 'פגמים מהונדסים' – רשימת תכונות שנועדה לספק אשליה של עומק, אך בפועל אינה משפיעה על התנהגותו בהווה. במקום להיות כוחות דרמטיים פעילים שמייצרים קונפליקט, הפגמים של הייז הם פריטי תצוגה במוזיאון של עברו.
הגישה המהונדסת הזו לא נעצרת בדמות הראשית. אני לא יכול להאשים רק את הדמויות, למרות שכן, אתם תמצאו כאן את כולן – מושא האהבה, מנהל העבודה הנרגן, הצעירה המבולבלת, החבר מהעבר. אפילו לא את הטוויסטים הצפויים – הרי הם חלק מהנוסחה, אפילו אם הם יכלו להיעזר בעריכה יותר מדוייקת ולפחות הפתעה אמיתית אחת. אך אני כן מאשים שני דברים שהפריעו לי ונראה שנעשו פשוט כי מישהו החליט לפטר את עורך התסריט או לא להקשיב לעורך הדיאלוגים. יש נקודת עלילה אחת שמערבת עוד מחסום שבו קבוצת המירוצים צריכה לעמוד בו על מנת לצלוח את עונת המירוצים שהוא פשוט מיותר. אני מבין את הצורך בלהוסיף עוד סיכון ומתח, אך הדמויות המעורבות פשוט לא היו אמינות והתוספת הרגישה מנותקת או יותר נכון מיותרת, כזו שהסרט היה יכול לחסוך 10 דקות בלעדיה ודבר לא היה משתנה. הדבר השני הוא מספר דיאלוגים, לא רב, אבל עדיין שפשוט היו ״קרינג׳ים״ בהיעדר מילה אחרת בעברית. זה יכול להיות צחוק מאולץ בין שתי דמויות או פלרטוט מלא אהבה אחרי ארבע שורות היכרות.
ויש עוד דבר שאני חייב לציין. ליצור סרט נוסחאתי זה דבר אחד, אך לבחור בנוסחה מבוססת ז'אנר כמו ספורט זה כבר אתגר אחר, ויש לכך לא פחות משקל. פורמולה 1 הוא ספורט נישתי יחסית, והסרט לא מתעכב יותר מדי בלהסביר את חוקי הענף לעומק אך עושה עבודה טובה בלהסביר את מה שחשוב לעלילה בצורה שקופה למדי. הוא כן משאיר אותנו עם החוקים של ז'אנר סרטי הספורט, שהם נוסחאתיים ומגבילים אפילו יותר. וכיון שמדובר בספורט אמיתי, חובבי הענף עלולים להתעצבן על חוסר הדיוק בפרטים. עם זאת, ולמרות כל הביקורת, חשוב לומר – בצפייה אחת בודדת בקולנוע עמוס חושים, גם מבקר קולנוע יהנה מהסרט. המטוטלת נוטה בבירור לטובת החוויה הקולנועית ופחות לטובת הסיפור. זהו אינו סרט שמתרסק כלל. זוהי חוויה מהנה, שפשוט משאירה תחושה שאם רק היו משקיעים בתסריט חצי מההשקעה בצילום ובסאונד, היינו מקבלים קלאסיקה מודרנית. כך, F1 הוא ההתגלמות המושלמת של הדרך בה אוהבים לבקר את Apple עצמה: הגן הסגור אכן יפהפה, אבל בסופו של יום, הפרחים בו מפלסטיק ואין להם ריח.
אבא
הכובע השלישי שלי – חובב קולנוע ואבא – הוא אולי המשמעותי ביותר כאן. אני לא בא לסרט הזה רק כמבקר שמחפש דקויות, אלא כחוויה שאני חולק עם הבן שלי. כיתרון של מבקר קולנוע לשעבר, אני לוקח אותו לסרטים מאז שהיה ממש קטן. במלחמת הכוכבים הוא צופה בקביעות מגיל 3, ומשם המשכנו לספילברג, הארי פוטר, מארוול, דיסני וכל מה שהקולנוע ההוליוודי הכיפי יודע להציע. לקוראסאווה, סקורסזה או אלמודובר יש עוד זמן, אנחנו עדיין בשלב שבו המטרה המרכזית היא פשוט ליהנות יחד.
ועכשיו, כשחצה את גיל PG13, ההיצע התרחב ואנחנו יכולים להתחיל לטפס מדרגה. כי אם יש משהו שאני מאמין בו, זה שקולנוע צריך להיות קודם כל כיף. לאמנות, ללמידה, לעומק ולמסרים יהיה עוד זמן. וסרט כמו F1 הוא שיעור מצוין לשנינו: הוא מדגים איך שלמות טכנית יכולה לייצר שעתיים של בידור טהור, בזמן שהמבקר שבי מזהה כל תפר בנוסחה, והוא, לאט לאט, לומד לראות אותם גם כן, תוך כדי דיונים על מבנה שלוש המערכות, התפתחות דמויות וסוגי עלילות.
אם הייתי מסכם את הסרט בכובע המבקר בלבד, הייתי אומר שזו חוויה עוצמתית באיימקס, אך בסופו של דבר סרט ספורט ממוצע: דמויות שטחיות, תסריט שמסמן 'וי' על כל קלישאה, ובסך הכל סרט שעובד, אבל לא ממריא. אבל – וזה אבל גדול – כל זה מתגמד כשמסתכלים על הסרט דרך עיניים של נער בן שלוש עשרה וחצי. עבורו, כל טוויסט חדש, כל התפתחות מפתיעה. החוויה של לראות את זה יחד איתו, להרגיש את ההתלהבות שלו, הופכת את הסרט למשהו אחר לגמרי. היא מזכירה לי שהרבה לפני שלמדתי לנתח סצנות, פשוט אהבתי סרטים.
וזה מה ש-F1 עושה כל כך טוב. הוא לא ישאיר אתכם עם רגעי שיא דרמטיים שתזכרו שנים, אבל הוא גם לא יגרום לכם להתחרט לרגע. הוא בידור קולנועי יעיל ומרשים במיטבו, כזה שמשאיר אותך דבוק לכיסא ובהחלט שווה את היציאה מהבית.
החשיבות של חוויה כזו התחדדה, כאשר התראה מפיקוד העורף התקבלה במכשירים שלנו 20 דקות לפני הסוף. למזלנו החות׳ים לא הצליחו להגיע לראשל״צ וזה לא הפך לאזעקה, אבל דווקא בגלל המציאות הזו, שבה גם רגע של אסקפיזם אינו מובטח, אני מרגיש צורך להמליץ בחום. קחו את השותף האידיאלי שלכם לסרט, בין אם זה ילד, חבר או בן זוג, ולכו ליהנות מהחוויה הגדולה מהחיים שהקולנוע עדיין יודע להציע. לכולנו זה מגיע.
