בסקירה מצוינת שפורסמה בגיקטיים, לקח חברי עידן בן טובים את אוזניות ה-AirPods Max 2 לבדיקה מעמיקה – אולי אפילו מעמיקה יותר ממה שמגיע להן בשלב הזה. עידן מתאר שם יפה את האכזבה מכך שאפל לא שינתה כלום בעיצוב, אבל הקריאה בביקורת שלו גרמה לי להבין שהסיפור כאן הוא בכלל לא עצלנות הנדסית, אלא אסטרטגיה עסקית קרה ומחושבת. אם מסתכלים על המהלך הזה מהזווית של קופרטינו, מבינים שה-Max 2 לא באו לכבוש את השוק מחדש. הן תוצר של מה שאני קורא לו ״כורח שבבי״. אפל פשוט לא יכלה להרשות לעצמה להשאיר אוזניות דגל עם שבב מיושן (H1) וחיבור לייטנינג שעבר מן העולם. מצד שני, שולי הרווח ונפח המכירות של קטגוריית האובר-איר כנראה לא מצדיקים כלכלית פתיחה של פסי ייצור חדשים כדי לעצב אותן מחדש או להוריד קצת במשקל. אז קיבלנו את המינימום ההכרחי.
״מה שהדהים אותי יותר מכל ב-AirPods Max 2, זה לא הסאונד או ביטול הרעשים המשובח, זה עצם העובדה שלאפל היו 6 שנים לאסוף פידבקים מהמשתמשים… והיא פשוט החליטה להתעלם מ-100% מהם. האוזניות מגיעות בדיוק באותו עיצוב, בדיוק באותם צבעים ואפילו בדיוק באותו משקל כבד יחסית. אתם רוצים להגיד לי שב-6 שנים לא מצאתם שיטות חדשות או תרכובות חומרים חדשות שיכולות לשפר במקצת את המשקל או התחושה? זה כאילו מישהו החליף כאן את השבב מ-H1 ל-H2, וסגר את הפינה.״
התסכול שעידן מתאר מוצדק לגמרי מצד הצרכן, אבל פה בדיוק טמון המלכוד, או יותר נכון – הטריק השיווקי של אפל. אוזניות המקס הממוחזרות נשארות על המדף לא כדי לשבור שיאי מכירות, אלא כדי לתפקד כסמל סטטוס וכ״עוגן מחירי״ (Price Anchor). כשהן יושבות שם באפל סטור עם תג מחיר כזה מפלצתי, לקוח האקו-סיסטם הממוצע מרגיש שהוא עושה חתיכת עסקה כשהוא ״מתפשר״ על ה-AirPods Pro 3. המסקנה האישית של עידן בסוף הסקירה שלו – שהפרו הקטנות הן בעצם המנצחות האמיתיות כאן – היא מעולה גם בהקשר הכללי, וקולעת בול למטרה של אפל. אתם מקבלים את אותה טכנולוגיית עילית, את אותו סינון רעשים ואת אותו עיבוד סאונד מתקדם, רק בפחות מחצי מחיר. בסופו של דבר, כמו שהג׳יני מאלאדין אמר פעם, ה-AirPods Max 2 רק באו להוכיח לנו שכל העוצמה הטכנולוגית הקוסמית הזאת עובדת הכי טוב כשהיא מגיעה ארוזה בתוך קופסה קטנטנה (Itty bitty living space).
